הסיפור שלא סופר – על האברכים של הדרום
יום שמחת תורה תשפ"ד. השביעי באוקטובר. שש וחצי בבוקר.
אזעקות חורכות את האוויר של הדרום, מפלחות את הדממה כאילו באו לקרוע את המציאות עצמה .דקות אחר כך – הפיצוצים. חזקים. קרובים. רועדים הקירות, רועדים הלבבות. אבל יש משהו אחד שלא רועד: בית המדרש.
בעיר אופקים, ממש בלב האש, כשהמחבלים עדיין מסתובבים חמושים, והרחובות והכבישים ריקים מאדם, יש קבוצת אברכים שמתגברים על הפחד. הם יושבים ולומדים.
כי התורה – היא לא מה שמפסיקים.
היא מה שמחזיק.
—
כוללת "תפארת תורה", בנשיאות הרה"ג רבי אפרים סופר שליט"א, לא נסגר אפילו לרגע, גם כשנפל טיל קרוב לכולל, או בימים שבהם הדרום היה אזור כמעט סגור. גם לא כשכל המדינה רעדה.
האברכים ישבו ולמדו. הם ידעו שדווקא עכשיו – זה הזמן שלהם. דווקא עכשיו – התורה צריכה להישמע.
אחרי תשעה ימים, כשהציבור כולו עוד היה בהלם, ומחבלים חמושים עדיין הגיחו בכל יום ממחבואם, תחת מטחי טילים בכמויות שלא נודעו עד כה, האברכים של 'תפארת תורה' כבר התחילו 'זמן חורף'. מבחינתם – לא היה ספק.
כי לחיות חיים של תורה –זה לא לבחור מתי נוח.
זה לקום וללמוד גם כשהילדים מפוזרים, גם כשהכבישים ריקים, גם כשהלב דופק במהירות – אבל היד לא מפסיקה לדפדף.
זה לא "לברוח" אל בית המדרש. זה להבין שהתורה היא לא מפלט מהמציאות – היא המציאות עצמה!
כשהכל מתערער – היא העוגן.
כשהעולם סוער – היא מה שמחזיק אותו שלא יקרוס.
אולי זה לא נכנס למהדורות החדשות, אבל בעולמות העליונים זה היה הרעש האמיתי.
כי יש כאלו שבשעת חירום נכנסים למרחב מוגן, ויש כאלו – שבשעת חירום מחזיקים את כל העם.